<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף עח:</h2>
בנעילת הסנדל כיצד אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך מכלל דכולי עלמא אסירי, דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך, הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק ודום דממת המתים כלומר כדרך שעושין למתים, ואבל אחר לא תעשה אלא פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגלך אלמא הני כולהו לשאר אבלים אסירי, ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] פירשו האנק דום מתים מכאן שהוא צריך לצווח על המתים, אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך אלו תפילין, ונעלך תשים ברגליך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות את פניו, וליכסיניה מלרע אמרין פומיה הוא חשיש, ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, מנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים דכתיב אל תבא בית מרזח וגו'. באבל (פ"ה) תניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. וכי אסור במנעל וסנדל הני מילי בשל עור אבל אנפיליא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח ב') אמרינן אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים אמינא ליה בתענית צבור מאי אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק, והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה עור אסור וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות ה' והדברים עתיקים. ואם מחמת עקרב מותר דגמרינן מיום הכפורים. והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים. וחיה שאמרו כל שלשים יום.
<h2>דף פז:</h2>
ברחיצה כיצד (מו"ק ט"ו ב') אבל אסור ברחיצה דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן וגו' ורחיצה בכלל סיכה, פירוש לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה.
בפ"ק דתענית (י"ג א') אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן, ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ולסוך אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר, ואין צ"ל במי שהיו חטטין על ראשו דסך כדרכו ואינו חושש, וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ומי שתכפוהו אביליו רוחץ כל גופו בצונן דא"ר אבא הכהן משום ר' יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים, במים אבל לא בנתר ולא בחול, גבי רחיצה נמי כיון שתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין.
בפרק היה קורא (ט"ז ב') רחץ ר"ג בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתב רבינו האיי גאון ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע"פ שאומר איסטניס אני, חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים, ועוד חיישינן מן הרמאין ולא כל דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה ירחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, ע"כ דברי הגאון ז"ל, ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו. אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין אותו ברחיצה, יפה כוון, ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר.
לרב יצחק בן גיאת ז"ל, ואם צריך טבילה לטהרה מותר דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, ומסתברא דדוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילות, והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (פ"ח א'), דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה, בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול, ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה.
וראיתי בתוספות שהם ז"ל מפרשים דאפי' טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל, אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי, הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה, וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול, תדע דהא אידך ברייתא קמייתא קתני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה, והא האי תנא קסבר טבילה בזמנה לאו מצוה ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא, ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין, אלא ש"מ שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה, ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל.
ואין הדרך הזו מחוורת לי, שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה ולמעלה לא יטבול, ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למיתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה, שלא בזמנן כולן בין ביום ובין בלילה הן טובלין, אלא רישא בטבילה בזמנה, וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה אע"ג דהוא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורים איירי. והאי דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא פליגי רבנן נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו כיון דסבירא להו טבילה בזמנה לאו מצוה, משום דאיכא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכדאיתא בדוכתא במסכת ברכות (כ"ו א') כך נראה לי, אי נמי חדא דאית בה תרתי קמ"ל. ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן (יומא פ"ח א') דיה טבילה באחרונה, וליתה להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי, ולא כן פסקו הגאונים ז"ל.
ירושלמי בפרק היה קורא [ברכות פ"ב ה"ז], תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין. אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה. הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל אסור ברחיצה שאינה של תענוג. עלו לו חטטין מותר. ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה, לפי שעשו הרחיצה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת מתים והשיבתא המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה, ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא, ואי נמי אית ליה, דלמא רחיצה שניה רחץ בלילה לפי שלא היתה דעתו מיושבת עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב כמנהג שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי בהרחצה זו אין ממחין בידן.
ואשה בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט, דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור, דתניא (מ"ק כ' ב') וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, והתם אמרינן (תענית י"ג ב') אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה, הא ברחיצה דחמין אפי' בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן, וכן הלכה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שמת אביה כל שלשים יום.
